לנשמה שלי לא היה סיכוי

אומרים שהדמעות הן לנשמה כמו שזיעה היא לגוף. בכי הוא סימן שהנשמה עובדת קשה, ותחושת המחנק היא איתות מהנשמה על מה שצריך לעבוד עליו. אם כך, לנשמה שלי היה אימון רציני היום בירושלים. ודאי אין צורך שאפרט יותר מדי, עם תוכנית כזו: 

 יד ושם 

 הר הרצל (בית הקברות הצבאי) 

 הכותל המערבי (לא סתם קוראים לו "כותל הבכי" באנגלית) 

 זאת אומרת, לנשמה שלי לא היה סיכוי. 

 הצמיחה: מיידית. 

 אם הייתי מתארת לכם את המסע שהנשמה שלי עברה היום, עדיין הייתם קוראים את הפוסט גם בעוד שבועיים, אז אני אוותר על זה. אני גם לא חושבת שאפשר לתאר את החוויה במילים. במקום זאת, אני אגנוב את המילים של אחי. הוא היה אומר, "גם זה יעבור". 

 שום דבר לא נשאר לנצח. לא כאב, לא אושר, לא צחוק, לא דמעות. אנחנו יכולים לשלוט רק באופן שאנחנו מגיבים לכל מצב. במודעות ובנוכחות שלנו בכל רגע קטן. ואז להחליט, האם הרגע הזה משרת אותי? האם הרגש הזה מזין את הנשמה שלי? האם אני רוצה שיהיה פחות מזה בחיים שלי, והאם אני רוצה פחות או יותר רגעים כאלה עבור הילדים שלי? 

 זה הכול. 

 האם אני אגיב תמיד לכל רגע קטן באופן שמשרת את הנשמה שלי? כנראה שלא. אבל יהיו לי יותר רגעים של עצירה בעתיד. אפילו שבריר שנייה. כי אני מאמינה שאם כולנו נקדיש רק חצי שנייה… פעימת לב אחת… למחשבה על המשמעות של כל רגע עבור הנשמה שלנו, אני חושבת שנוכל לשנות את העולם. 

 אמילי ורון 

אירויין, קליפורניה, ארצות הברית 

Our enriching Jewish series are made possible by individuals like you.
To sponsor more meaningful educational initiatives for Jewish women, please donate now.